סיכום מסע לפולין אפריל 2003
אמרת לנו, כי מותר
לבכות. אמרת לנו, כי נחזור שונים, אנשים אחרים, ולא ידעתי למה אתה מתכוון.
ואז הגענו
לפולין. נחתנו. ורשה, וכבר היינו בדרך לבית הקברות היהודי של ורשה. וראינו
מצבות עתיקות, וכתובות בעברית ובאידיש. בית קברות ענק, מצבות ועוד מצבות עומדות זו
אחר זו בשורות ארוכות זכר ליהדות עתיקה ומפוארת, ואנו מתפלאים איך כל זה נשאר
ונשמר, והרי חשבנו שהכל הושמד ונהרס.
אבל הפליאה לא נמשכת
זמן רב. ואנו כבר באומשלאג-פלאץ, ככר המשלוח מהחיים אל מחנות המוות. ואני עומד שם,
ומסתכל על האדמה ורגלי רועדות ואז אני מבין מה פרוש "קול דמי אחיך זועקים
אליך מן האדמה". והגרון נחנק ודמעה עולה בעין אבל אני לא בוכה.
ואנו הולכים במסלול
הגבורה זרוע הדם והמוות, ועוברים את ציוני הדרך, שכל אחד מהם הוא סיפור של חיים ומוות.
עד רח' מילא 18, ואוזני כאילו שומעות את צעקות הלוחמים גיבורי המרד, והחזה כואב
ועוד דמעה. ועד לאנדרטה הגדולה והמרשימה, ואני לא בוכה.
ולמחרת, בדרך
פסטורלית של דשאים ובתי כפר יפים אנו מגיעים ללובלין ומשם למחנה מיידנק.
עומדים מול המצבה
הענקית, ומחילים ללכת בדרך העפר לכוון המחנה. ועוברים ליד ביתו של מפקד המחנה, ולא
מבין איך חי כאן, אדם? חיית אדם, עם משפחתו ממש ליד הדרך הנוראה הזו. ואני משפיל
את עיני ומקשיב לצעדיהם של חברי על האבנים. הולכים בשקט לכוון שער המחנה ורואה
בדמיוני נשים, ילדים אבות המחפשים את משפחותיהם הולכים ממש באותה דרך, והדמעה שוב
עולה בעין , ואני לא בוכה.
ואז עומדים, בחרדה,
מול הצריפים בשטח בו נעשתה הסלקציה, ואני תוהה האם אלך ימינה או שמאלה? ואנו
נכנסים בחבורה צפופה לתוך הצריף, כמו אז. והנה החדר בו גזזו את השיער ופשטו את
הבגדים, והנה המקלחות, ומכן לתא הגזים. עומד בשקט, נוגע בקירות, מלטף וחושב-אולי
אלה שריטות ציפורניהם של אלה שלא יצאו מכאן בחיים? והלב הולם במהירות, וגרון נשנק
והעיניים מאדימות. אבל אני לא בוכה.
יוצא מתא הגזים המום.
לא מדבר עם החברים שמסביב וממשיך ללכת לכוון המחנה. ועובר במוזיאון, ורואה את
התמונות והמוצגים ושומע את ההסברים והדעת אינה יכולה להכיל את גודל הזוועה.
ואז מגיעים
לקרמטוריום אשר הארובה שלו נראית למרחוק.
נכנס פנימה. רואה את
התאים אליהם הוכנסו הגופות, נדמה לי שאני מרגיש את החום וחש את הריח הנורא באוויר,
קשה לנשום, מעיק. יוצא החוצה ורואה בני נוער עומדים, מחבקים זה את זה ובוכים. מקנא
בהם שיש להם כתף לבכות עליה, ואני לא בוכה.
טכס קצר, מילים
נרגשות. מדליק נר ליד הר האפר העצום רואה מסביב את הנוער היהודי עם דגלי המדינה,
מראה מעורר התרגשות רבה, ושוב דמעה בקצה העין.
ולמחרת שוב נסיעה.
שוב דרך יפה, נהר שוצף, יערות דשאים כפרים בתי עץ יפים, ואנו באושוויץ.
מול השער עם הכתובת
הנוראה, גדרות תיל מחושמלות, כאן עמדה התזמורת, ופה גרו בצריפים על דרגשים צרים
ועלובים, והררי הנעליים והשערות והמשקפיים ובגדי הילדים אשר נוטעים אותי במקומי
נדהם, חושב על הילדים שלי ומרגיש שאני לא יכול יותר, זה יותר מדי. קשה.
ואחר כך, בחדר החשוך,
רק נרות בוערים, אנו מקריאים שמות. וקלמן, בקול רם וצלול מתחיל ברשימה ארוכה שלא
תאומן, והחברים ממשיכים ומקריאים, בקול חנוק את שמות בני משפחותיהם, ומאחורי כל שם
יש דמות של ילד ילדה דוד סבא סבתא אחים. וגם אני קורא ולידי אחד מהחברים, יושב על
הרצפה, ובכי נורא קורע ומטלטל את גופו. ואני רוצה לגשת אליו, לשים יד על כתפו,
לבכות ביחד אתו, אבל פוחד, לא מעז, ובגרון חנוק וראש כואב יוצא אל מחוץ לביתן.
והמצעד. מצעד החיים.
שיירה ארוכה ארוכה, דגלים מתנופפים בגאווה והלב גואה וגאה, ופולנים עומדים בצד
ומביטים בנו , וכמו שסיפר דני שחשב להגיד להם – בואו, נראה אתכם עכשיו!
ועל פסי הרכבת נכנסים
לבירקנאו. פסי הרכבת שהביאו שיירות שיירות להשמדה. ואנו בשיירה ארוכה במצעד החיים.
טכס הזיכרון. נאומי
הרב והנשיאים, השירים היפים שלנו על רקע שרידי הצריפים והמשרפות ברקע. ושרים את
ההמנון, והולכים לראות את המשרפות. מאיר מזכיר את המספרים הבלתי נתפסים הלא
יאומנו. מכונת המוות עבדה ועבדה ואנו לא מסוגלים לתפוס את משמעות המספרים העצומים
האלה.
ושם, ליד המשרפות
ובסמוך לבור האפר, אני נועץ באדמה הארורה שלט קטן עם שמות המשפחות של אלה שלא
הכרתי, ומצטלם כדי שאוכל להראות לאבא שלא שכחתי.
והתמונות מתערבבות.
קיר המוות ומרתפי העינויים, ואחר כך, על המגדל המשקיף על בירקנאו, על רקע השקיעה
האדומה מקריא צביקה מכתב שכתבה לנו אימו, ניצולת מחנה בירקנאו, מכתב המרגש את
כולנו. ואני ניגש אליו ורוצה להגיד לו תודה, אבל לא יכול לדבר ורק לוחץ לו את היד
ללא מילים.
ואחר כך, עולם אחר.
עולם אחר? אותו עולם.
קראקוב , זאקופנה,
ושוב סיור בבתי כנסת ובבית הקברות וליד קבר הרמ"א אני מבקש בשקט שיהיה רק טוב.
פלאשוב. הסיפור
המדהים של שינדלר. אנו יושבים על הדשא הירוק המכסה על מה שהיה פעם המחנה עם אותו
מפקד מטורף שצלף באנשים ממרפסת ביתו ורצח אותם אולי ממש מתחת לרגלינו, אולי ממש
במקום בו אנו יושבים?
ואנו מדברים. רוח קרה
נושבת, שקט מסביב, וכל אחד מעלה הרהורים, מחשבות. מחר נהיה בבית, עם משפחותינו.
אבל עכשיו אנו מנסים לסכם, ולא כל-כך מצליחים, כי איך אפשר לסכם. מנסים להביע
רגשות, להוציא מה שעל הלב. ואני חושב שכנראה , כפי שניסה איציק לומר, אנו חוזרים
הביתה לשבת שבעה ולעבד את האבל, והתחושה הנוראה שאנו מרגישים עכשיו.
ואז מספר אחד מהחברים
על אימא שלו, על הדרך האיומה שעברה ושרדה והקימה משפחה, ומרגש את כולנו כשאומר, כי
הדבר הראשון שיעשה כשיגיע הביתה, יהיה לנסוע לאימא שלו ולחבק אותה חזק חזק.
ואני ניגש אליו אחר
כך, ומבקש ממנו בגרון נחנק, שיחבק אותה גם בשבילי, אבל אני לא בוכה.
לא בכיתי, כי אולי
לימדו אותנו, הצברים, שגברים לא בוכים, גברים לא מראים רגשות, וצריך להיות קשוחים
ולהפנים. תמיד אמרנו- בנות בוכות, בנים-לא.
טסים הביתה.
מגיע לפנות בוקר. סוף
סוף בבית. וכולם מתעוררים, שמחים לראות אותי ואני כל כך מאושר לראות אותם.
ואז היא אומרת לי –
"העיניים שלך כל כך עצובות" ואני יודע שהיא כל-כך צודקת.
ובלילה, יחד במיטה
היא לוחשת לי פתאום – "אתה לא כאן, אתה לא איתי".
ואז אני מחבק אותה
חזק, ובוכה
.
אפריל 2003
תגובות
הוסף רשומת תגובה