מחשבות והגיגים לעת מצוא

  אני מבקש להרהר על הקשר בין יהודה פוליקר ובחירה חופשית. מהו המרווח שבין גירוי לתגובה. בין הזמן שקורה לנו  משהו לבין הזמן שאנחנו מגיבים .  המרווח הזה לפעמים הוא מאד קטן. האם במרווח הזה אנחנו נוכחים ומגיבים מתוך בחירה? או שאנחנו מגיבים באופן אוטומטי מבלי לחשוב? בהרבה מאוד מקרים אנחנו מגיבים באופן אוטומטי ואחר-כך מצטערים על כך. בכל רגע ורגע יש לנו אינסוף בחירות. בכל רגע ורגע אנחנו יכולים לבחור אם להיעלב, לדאוג, לפחד, לכעוס, להאשים, לבקר, לקנא, לרחם על עצמנו, להתלונן לשפוט ועוד . בכל רגע ורגע אנחנו גם יכולים לבחור אם להאמין, לבטוח, לפרגן, לאהוב, לתת, לסמוך, לסלוח, לקבל, להירגע, לשמוח ועוד . האם אנחנו מודעים ליכולת הבחירה שלנו? רוב הזמן לא. בכל נקודה בדרך שלנו יש צומת שאפשר לבחור אם לפנות בה ימינה, שמאלה או להמשיך ישר. את רוב הצמתים האלה אנחנו לא רואים. אנו שועטים ישר קדימה, ואנחנו לא שמים לב בכלל שעברנו בצומת . במקום לשבת בכיסא הנהג, ולכוון את הנסיעה של החיים שלנו, אנחנו נותנים לטייס האוטומטי לנהוג. לפעמים הוא מביא אותנו למקומות שאנחנו ממש לא רוצים להיות בהם ... אז מה אפ

  אני מבקש לדבר כאן על המשורר  וִיסְטְן יוּ אוֹדְן   , על האוקיינוס ועל האהבה. אני מנסה, בתקופה האחרונה, להוביל קו מחשבתי בו אני מנסה להסביר, כי עלינו להכיר בערך עצמנו מבלי להמעיט בערכם של אחרים, להכיר בחשיבותה של האחווה ועל קבלת האחר. אני מבקש להאיר מספר תובנות אותם אני מבקש להעביר אליכם. חלק גדול בממחשבות אלו מצאתי בקראי שוב ושוב את ספרו הנפלא של מיץ' אלבוים - "ימי שלישי עם מורי". אין זה משנה בני כמה אנחנו. מידי פעם עלינו לעצור, לעמוד מהצד, להתבונן ולשאול את עצמנו: האם זה הכל? האם זה כל מה שאני רוצה? האם לא חסר כאן משהו? האם מצאנו מישהו או מישהי לחלוק איתו את ליבנו? האם אנו חיים בשלום עם עצמנו? האם אנו משתדלים להיות אנושים ככל האפשר? כידוע, ימינו בעולם זה ספורים. אנו כבונים חופשים איננו חוששים מהמוות, אך אנו יודעים כי לחיות חיים אומללים , זה גרוע מהמוות. וכדי לחיות חיים מאושרים, יש לאהוב. כי האהבה היא הפעולה ההגיונית היחידה, לכן עלינו לאפשר ולתת לאהבה להיכנס אלינו. המשורר האנגלי-אמריקאי  וִיסְטְן יוּ אוֹדְן  כתב  "אהבו זה את זה אחרת תיעלמו"

  אתמול חגגנו את חג השבועות, אחד משלושת הרגלים, הקרוי גם חג מתן תורה וחג הקציר . בחג זה נהוג לקרוא את מגילת רות . אמר ר' זעירא: "מגילה זו אין בה לא טומאה ולא טהרה ולא איסור ולא היתר, ולמה נכתבה? ללמדך כמה שכר טוב מגיע לגומלים חסדים" (מדרש רות רבה, פרשה כ, טו)    .  הבה ונראה בקצרה כמה קווים מקבילים בין אותה תקופה לימינו אלה ובין הערכים המשותפים לנו כבונים חופשים . לאלה, שלא כל כך זוכרים את המסופר במגילה, להלן תקציר: הספר מתאר משפחה משבט יהודה בתקופת השופטים. בני המשפחה, האב- אלימלך, האם-נעמי ושני הבנים (מחלון וכליון) יורדים ועוברים למואב בגלל הרעב הכבד בארץ. הבנים מתחתנים עם נשים מואביות, לא יהודיות. במשך הזמן מתו שלושת הגברים {האב והבנים}. נותרו האם נעמי ושתי כלותיה: ערפה ורות. נעמי החליטה לחזור ליהודה, הכלה - ערפה נשארה במואב. רות, הכלה השנייה, לא הסכימה לעזוב את נעמי והצטרפה אליה ליהודה . רות הולכת ללקט שיבולים בשדה של בועז , קרוב משפחה של נעמי. רות מוצאת חן בעיני בועז והוא מזמין אותה לשוב לשדה עד תום ימי הקציר. רות ובועז מתחתנים ולאחר כמה דורות נולד דוד מלך ישראל

  כה אמר קהלת:  " כִּי מִקְרֶה בְנֵי-הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה, וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם – כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה, וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל; וּמוֹתַר הָאָדָם מִן-הַבְּהֵמָה אָיִן, כִּי הַכֹּל הָבֶל ."  כלומר - אין לאדם יתרון על הבהמה, מאחר ושניהם בני תמותה ,  וכנראה גם ברוחם שווים . .. האמנם? אם נבדוק לעומק,  נמצא כמה יתרונות לאדם על החיה, למשל: האדם יודע להסתרק.. .או האדם, או לפחות חלק מבני האדם, יודעים להכין פסטה בולונייז! לא מצאתי בעל חי כל שהוא היודע לעשות אחד מהשניים שציינתי. יש אומרים, כי השפה- הדיבור היא היתרון הגדול של האדם על החיות. האמנם? היום אנו יודעים, כי יש תקשורת מפותחת מאד בין בעלי חיים, הדולפינים או הלוייתנים. על פי הסופר האהוב על כמה מאתנו,  דגלאס אדמס ,  הדולפינים היו ישות עליונה וחכמה, ואפילו השאירו לבני האדם הודעה, לפני שכדור הארץ נהרס,  וכך אמרו "היו שלום ותודה על הדגים". זאת בניגוד להודעה שהשאיר אלוהים לבני האדם אותם ברא, בה אמר  בקצרה: "מצטערים על התקלה". צ'רלס דארווין  קבע, כי כל בני האדם שייכים למין ביולוגי אחד, ו

  אחת מיצירות הפיסול הנחשבות בישראל היא עבודתו של הפסל יצחק דנציגר, וכוונתי לפסל "נמרוד". הפסל זכה לביקורות קטלניות ואף הוחרם מהצגתו באוניברסיטה העברית, מאחר והוגדר כפרובוקטיבי מידי להצגה בפני הציבור. רק באמצע שנות השישים של המאה הקודמת זכה לעדנה ולהבנה על יופיו של הפסל, וכשרונו של הפסל , ובשנת 2010 חזר להיות מוצג במוזיאון ישראל. מי היה נמרוד? בספר בראשית פרק י' כתוב: "וְכוּשׁ, יָלַד אֶת-נִמְרֹד; הוּא הֵחֵל, לִהְיוֹת גִּבֹּר בָּאָרֶץ .    הוּא-הָיָה גִבֹּר-צַיִד, לִפְנֵי יְהוָה; עַל-כֵּן, יֵאָמַר, כְּנִמְרֹד גִּבּוֹר צַיִד, לִפְנֵי יְהוָה .    וַתְּהִי רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ בָּבֶל, וְאֶרֶךְ וְאַכַּד וְכַלְנֵה, בְּאֶרֶץ, שִׁנְעָר . " למעשה, דמותו של נמרוד מצטיירת כדמות חיובית . א. בעל יוזמה – ככתוב -  "הוא החל להיות גבור בארץ ". ב. בעל גבורה – ככתוב " כנמרוד גבור ציד ". ג. מכונן ממלכה ובונה ערים - "ותהי ראשית ממלכתו בבל... ויבן את ננוה ..." ד. פעולתו רצויה ונעשית לשם שמים - "גיבור ציד לפני  ה'". במקורותינו ל